התבגרות עסקית – מה זה ואיך זה נראה?

תהליך של צמיחה עסקית

תמונת פתיח למאמר כל התבגרות בעסק

תוכן עניינים

את בני הבכור ילדתי פג.

אני זוכרת אותי חוזרת הביתה לבד – הוא נשאר בפגיה – נכנסת הביתה, ומרגישה ריקנות עמוקה, וחוסר מהותי שעוד אין לו שֵׁם.

בלידת תינוק חדש עדיין כמעט ולא נוצרת מערכת יחסים, איך היעדרותו מייצרת כאב בלתי נסבל של ריק.

 

הסיפור הזה הוא הפתיח בעיניי גם של חווית העצמאות העסקית.

היא נוצרת בלידה של עסק חדש-זעיר מלא בתקוות.

מלאי התרגשות אנחנו מתחילים להפעיל את הנדרש לעסק על מנת שיגדל ויתרומם ויעמוד בפני עצמו.

 

התבגרות עסקית

במאמר זה אני הולכת לחלוק איתכם את תהליך ההתבגרות העסקי.

הסיבה למאמר היא כתוצאה מהפעמים הרבות בהן אני מזהה שהכשלים העסקיים, בעיות שיווק, מכירה, וניהול הכספים שייכים כולם לתהליכי התבגרות שנדרשים מאיתנו לעבור בעסק.

 

ניתן ללמוד על תהליכים אלו מפרפרזה של ההתפתחות של ילד עד להיותו בוגר עצמאי.

חשוב להכיר תהליכים אלו כדי להימנע מעודף עשייה עסקית שאינה יוצרת תוצאות ומאיבוד הדרך בניהול העסק.

בסוף, עסק הוא רק עסק; הוא לא ילד.

אבל, כמו ילד, יש לו הורה – אנחנו מנהלי העסק – ואנחנו נדרשים לעבור תהליכי התבגרות כדי שהעסק יוכל להיות עסק ריווחי שמביא לידי ביטוי את המימוש העצמי שלנו.

 

כולי תקווה שגם אם אינכם הורים לילדים, תזהו דרך המאמר הזה את תהליך ההתבגרות האישי שלכם בעסק, ותוכלו לבחור את השלב הבא אותו תרצו להשיג במטרה לאפשר לעסק להשיג את יעדיו.

 

החלום:

את חודשי ההורות הראשונים אפשר לתאר כהתמסרות מוחלטת.

הצרכים של ההורה אינם חשובים כלל ועיקר – מה שמניע את סדר היום, את קבלת ההחלטות, ואת התנועה הוא אך ורק התינוק, צרכיו, בכיו, צחוקו וכל אשר טמון בו.

אם תשאל הורה בחודשי הורות אלה מה הוא מרגיש, סביר להניח שהוא יגיד לך שהוא מת מעייפות אבל אין כמו התינוק שלו.

זה מדהים, כי אם תחשבו על זה, אנחנו מפקירים לחלוטין את עצמנו לטובת ייצור זעיר שזקוק לנו יותר מכול.

כך גם בניהול העסק. לרוב, זה השלב שבו חווית האושר של בעל העסק גבוהה ביותר.

על אף הפחדים, הדאגות והחששות, חוסר הביטחון, ומיעוט ההישגים – עדיין, חווית ההישג משמעותית מאוד.

 

בשלב הזה של העסק, המאמץ המרכזי הוא הוצאה מהכוח אל הפועל של החלום: חלום שנֶהֱגָה לעיתים שנים ארוכות, חלום שפרטיו נבחרו בקפידה, חלום שהעסיק אותנו יומם ולילה, וחלום שהמאמץ הכרוך בהוצאת החלום לביצוע הוא זו שמייצר את הסיפוק.

הצרכים של בעל העסק, אינם תופסים מקום מרכזי בניהול העסק.

אלו שמחוברים יותר לצרכים שלהם, ינחו באופן טבעי את העסק כך שיתאים לחיים האישים שלהם; ואלו שלא – העסק יעלה ויצמח ללא קשב ובחוסר אכפתיות כלפיהם.

 

שִׁבְרוֹ:

שברו של החלום קורה לאט לאט.

פתאום הילד המדהים שלנו עושה פדיחות ולא שר לדודים את השיר שלמד בגן; פתאום הוא מתבייש מסבא וסבתא ולא אומר שלום; פתאום הוא בהתקפי טנטרום על הרצפה; פתאום לא מתאים לנו שהוא יתעורר בלילה – ואנחנו מנסים לשנות אותו, אבל זה לא כל כך קל; ופתאום נוצר ילד שדרכו אינה תואמת את שלנו.

 

אינני יודעת האם זה בגלל שפתאום הצרכים והרצונות שלנו זועקים בחזרה: "תראו אותנו," או שהצרכים והרצונות של הילד תופסים ביטוי עצמאי יותר, והוא לומד את המילה "לא," או פשוט שהוא כל כך מחובר לעצמו עד שאינו מקשיב.

אבל כל זה אינו משנה, כי המציאות היא השבר.

הילד המתוק שלנו הוא כבר "טיפוס" – פתאום הגננת אומרת שבגן הוא לא יודע לעשות את מה שכולם עושים, הוא לא מושלם… כל זה גורם לנו לעבור תהליך של התפכחות, ותהליך ההתפכחות כואב.

 

בעסק, זה בדיוק הרגע שבו מתחילים אצלנו הצער והמרמור: "למה העסק עוד לא מרוויח כמו שאני צריכה?"

האמת היא שאנחנו לא אומרים: "למה העסק עוד לא מרוויח?" אלא אנחנו אומרים: "למה אנחנו לא מרוויחים כמו שצריך?" עוד אין הפרדה ביננו לבין העסק, כל מה שקורה בעסק קורה בעצם אצלנו, איתנו, ובגללנו.

זה השלב של פגיעה בביטחון העצמי: אנחנו לא מספיק טובים כמו שאנחנו – הנה העובדה שבגללה העסק לא עובד.

 

כל שלב בעסק נבחן על ידינו ככישלון שלנו – אנחנו לא יודעים לשווק, למכור, לנהל כסף, אנחנו לא יודעים להגשים יעדים, ועוד… אשמה עצמית מאוד מאפיינת את השלב הזה, יחד עם אכזבה מאוד גדולה.

אנחנו מתחילים להתבחבש, לרוץ לקנות קורסים שיסבירו לנו איך לנהל את העסק, ולפנות לאנשים שיודעים יותר טוב להציל אותנו – לא את העסק. כי העסק הוא עדיין אנחנו.

 

האם אני זה העסק?

בעוד שבשלב הראשון של תהליך ההתגברות בחרתי שלא להביע את דעתי כיועצת, כי זה לא שלב של הקשבה אלא של נתינה מוחלטת. בשלב החלום אפשר רק להנחות באופן מעשי מה כדאי לעשות.

הרי, בשלב הזה אתם כבר מכירים את הילד, אתם רק לא מכירים את עצמיכם כהורים לילד הזה.

זה השלב שבו הגיע הזמן לשאול את עצמכם שאלות.

 

האומנם – האם אני זה העסק? או שיש אתכם, ויש את העסק.

האם אתם המשפיעים הבלעדיים על הצלחת העסק, או שאולי המלחמה או הקורונה, או סיפור כואב אחר משפיעים על היכולת של העסק לשגשג; אולי אופיו של העסק מורכב ודורש פתרונות יחודיים.

ומה אתכם? איפה אתם? מה הצרכים שלכם? איפה הרצונות שלכם בשלב הזה? נכון שהשלב הזה קשה ומאתגר, אבל עדיין יש זכות לרצונות ולצרכים שלכם.

 

זה הזמן להפרדה והיכרות, הפרדה בין צרכי העסק לצרכים שלכם, והיכירות מחודשת עם הרצונות הקיימים שלכם.

 

ההתפכחות

הילד גודל, אנחנו כבר משלימים עם האתגרים הייחודיים שהילד מביא, אבל עדיין נעים בהתאם אליו.

מה שהילד עושה משפיע עלינו ישירות בחוויה האישית שלנו כהורים.

הוא עשה פדיחות מול המורה, ואנחנו מרגישים אשמים.

הוא לא יודע לפתור תרגילים במתמטיקה: "אין מה לעשות, זה בגנים שלנו."

אין לו יותר מידי חברים, וזה צורב לנו בנשמה, במקומות העמוקים ביותר.

כל זה הוא טבעי, זה הילד שלנו, ומה שקורה אצלו קורה אצלינו.

אצל הילד החוויה מאוד מובנת – הוא אדם בשר ודם ששייך לנו במובן העמוק של השייכות.

 

הרי שבעסק אולי כדאי אחרת.

העסק יכול לעשות פדיחות בשיווק וזה עדיין לא מגדיר אותנו כפדחנים, מקסימום אנשים שצריכים ללמוד עוד על שיווק.

העסק לא מנהל את כספיו כראוי, זה לא אומר שאנחנו בלגניסטים, זה אומר שצריך לייצר נהלי עבודה שמתאימים לנו ולצרכים של העסק.

 

אם קשה לנו בקשרים חברתיים, זה משפיע על העסק באופן ישיר, כי שיווק דורש את יכולות חברתיות. אבל גם כאן צריכה להיווצר ההפרדה.

זה שקשה לי להתמודד עם מערכות יחסים, לא אומר שלא אבחר למצוא את הדרכים שבהם העסק שלי מנהל מערכות יחסים משמעותיות עם הלקוחות שלו.

 

ההתפכחות היא שלב ההפרדה. קשה לילד, זה עצוב מאוד, אבל זה לא מגדיר אותי כהורה.

למה לעשות את ההפרדה הזו? כדי להיות מסוגל לעזור לילד (האמיתי) וכדי להיות מסוגל להצמיח את העסק מבחינה עסקית.

 

ההפרדה בין הרגשות והחוויות שלנו לבין צרכי העסק ומטרותיו מאפשרת לנו לאתר פתרונות יעילים.

וזאת כי אנחנו מפסיקים להיות עסוקים בעצמנו – ב-"איפה" וב-"מה אנחנו טובים יותר או פחות" – ומתמקדים בטוב ובצרכים של העסק.

האנרגיות שלנו לא מתפצלות לשניים לחיבוק עצמי ולדאגה לעסק, ואיננו זקוקים לחיבוק הזה.

אנחנו יודעים מי אנחנו, ואנחנו יכולים לאפשר את מלוא האנרגיות לעסק כדי למצוא את הפתרונות העסקיים הייחודיים לפער שנמצא בין מה שאנחנו יכולים להביא לעסק לבין מה שהוא צריך.

 

לדוגמא: נדמיין שקשה לי להיות בתקשורת אינטנסיבית עם לקוחות, והלקוחות שלי זקוקים לזמני שיחה איתי.

במקום להיות עסוקה בכמה אני לא בסדר שאני לא מקשיבה ללקוחות שלי כשהם צריכים, אני פנויה להגדיר זמני שיחה עם הלקוחות בזמנים שמתאימים לי ולצרכי העסק.

אני יכולה גם לייצר אוטומציה לקביעת פגישות, שיפחיתו את הצורך שלי לדבר על ענינים טכניים עם לקוחות, ויאפשרו ללקוח לקבוע בקלות את זמני הפגישות שמתאימות לו ולי.

הפתרונות יכולים להיות דרך נהלים או דרך כלים לאוטומציה וכלים שיווקים.

 

מה שחשוב הוא שמתפנה זמן ואנרגיות למציאת פתרונות.

 

ההתבגרות

הפעם הראשונה שזיהיתי את קיומו של גיל ההתבגרות הייתה דווקא מול האחים הצעירים שלי.

זו הייתה שבת שעשינו לבד ללא ההורים, וכרגיל תכננתי להזמין כמה חברות אלינו כדי לעבור אותה בכיף.

ואז הם ניגשו אלי, שני האחים הצעירים שלי בגילאי 11-12, ואמרו לי: "רותי (כן, רק להם מותר לקרוא לי כך!), לא מתאים לנו שתזמיני חברות, זה מביך אותנו."

הסתכלתי להם בעיניים וראיתי שהם עומדים על דעתם, שיש להם רצון, והם מתכוונים לקחת עליו אחריות, ואני חייבת לחלוק את מקומי עימם.

 

ההתבגרות מתאפיינת ביכולת לבטא את הצרכים והרצונות ולעמוד על המחויבות לממש אותם, לקחת אחריות על המימוש שלהם.

המבוגר הנמצא בחלל יחד עם המתבגר צריך לשנות את הסיפור המשותף ממקום של לקיחת אחריות למקום של נתינת אחריות: תהליך של העברת אחריות.

 

בעסק, זה השלב שבו אנחנו לוקחים אחריות מלאה על הרצונות והמטרות שלנו ושל העסק במקביל.

מצד אחד, אנחנו מתחילים לארגן את העסק כך שיהיה קשוב לאופן שבו מתאים לנו לנהל אותו.

מצד שני, אנחנו מבינים שאם אנחנו רוצים שהסיפור הזה יצליח, שהעסק באמת יגיע וישפיע על מה שתיכננו וחלמנו, ושעלינו לקחת אחריות מלאה ולעמוד מאחוריו על מנת שיצמח.

זאת אחריות מלאה לשגיאות ההתפתחותיות שלו, אחריות מלאה לפדיחות שעוד יקרו, אחריות מלאה לקחת אנשים אחרינו ולהוביל אותם למקום שאליו אנחנו רוצים שיגיעו מתוך אמונה מלאה שזה יועיל ויעשה להם טוב.

אחריות על השגיאות ועל התיקונים, אחריות שאינה מתבטאת בתוצאה – כי את זה אנחנו לא יכולים להבטיח – אלא בזה שאנחנו נעשה כל שביכולתנו כדי להיות איתם (עם הלקוחות שלנו) במקום שבו הם נמצאים, ושנעשה

כל שביכולתנו להעביר אותם למקום שבו הם רוצים להיות. אנחנו לא נבטיח הצלחה, אלא נבטיח לקחת אחריות להיות איתם בדרך.

 

זה המקום שבו בשיחות המכירה אנחנו עומדים על שלנו, מתבוננים בהם בחמלה ובאחריות, מציעים את הפתרון שלנו בכללים שמתאימים לנו, אבל מתוך מחויבות להיות איתם בדרך.

האם אנחנו עושים את זה כי אנחנו יודעים שנצליח? לא. אלא כי אנחנו יודעים שבאחריותנו להיות איתם בדרך.

זה גם המקום שבו אנו מתבוננים על המטרות שלנו מתוך אחריות, וצועדים לקראתם – לא כי אנחנו יודעים שנגיע, אלא כי אנחנו מחויבים ללכת בדרך עד שנגיע.

 

זה שינוי תפיסתי: לא, "בואו ננסה, מקסימום זה יצליח." אלא, "זה מה שאני רוצה להשיג. אני מתחיל עכשיו בדרך עד שאני מוצא את האופן בו אני משיג את מטרתי."

ממש כמו הורה למתבגר, שאינו יודע אם ילדו יצלח את כל מה שדורש ממנו גיל ההתבגרות, אבל הוא מוכן לחלוק איתו באחריות, לאפשר לו לקחת אחריות ולהיות מאחוריו עד שיצליח לעמוד על שלו.

 

זה השלב להוביל קדימה את הרעיונות והמטרות שלנו תוך מתן חשיבות מלאה – לצרכים ולרצונות שלנו ומתוך קשב לקהל שהולך אחרינו. שלב זה אפשרי כל עוד רכשנו – באמצעות שליטה עצמית – דרך להפחית את

הפחד והאכזבה מכל מה שלא עובד כמו שרצינו.

 

השלב הזה אפשרי אחרי שיצרנו הפרדה בין הצרכים והרצונות שלנו לבין הצרכים והרצונות של העסק.

הוא אפשרי כשיש לנו מודעות לזהות מה באתגרים של העסק קשור בנו, ומה שייך למציאות שעוטפת את העסק ולאופיו הייחודי.

והוא אפשרי כאשר במקביל אנחנו מקיימים את ההפרדה ומוציאים לפועל את הפתרונות המדויקים לצרכים של העסק וגם לצרכים שלנו, בלי לוותר על אף אחד מהם.

 

הזכות

הזכות ליהנות מעסק מוביל, משפיע, ריווחי.

הזכות ליהנות מעסק שמבטא בצורה המלאה את השאיפות והמטרות שלנו, ובמקביל מאפשר לנו איכות חיים עסקית, איכות חיים של ניהול עסק במקביל לניהול חיים מלאים ומספקים.

 

סיכום

במאמר זה סקרתי את תהליך ההתבגרות של העסק במקביל לתהליך ההתבגרות של הילד מתינוק לגיל ההתבגרות.

הסיבה המשמעותית לכתיבת מאמר זה היא הלקוחות האהובים שלי שמתמודדים בדיוק עם משבר גיל ההתבגרות – עם היכולת להעניק לעסק את האחריות שהוא זקוק לה כדי לצמוח.

לקיחת האחריות הזו עלולה להיות מאיימת מאוד כשלא עוברים את השלבים המקדימים של מודעות, הפרדה, שליטה עצמית וכו'.

ועדיין, האפשרות לבנות את האחריות הזו מספקת הזדמנות מאין כמותה, ומאפשרת לעסק לחצות גבולות שלא דמיינו שנחצה אותם, להשיג את אותם החלומות שחלמנו כשהוא עוד היה בחיתוליו – אבל הפעם החלומות

מפוקחים, מחוברים למציאות, קשובים לצרכים שלנו, ובעיקר ממשיים, קיימים, ונוכחים.

 

אם מצאתם את עצמכם במאמר ויש לכם שאלות או רוצים לחלוק בחוויות, מוזמנים לכתוב לי מייל: rziv@rziv.co.il