כשיש תפקוד אבל הוא לא מצטבר לתוצאה הרצויה

יש דברים שאנחנו יודעים על עצמנו, ויש דברים שאנחנו עדיין מחוברים אליהם.

אלה לא תמיד אותו הדבר.

אני יכולה לדעת שקיבלתי לפני חודש החלטה חשובה.

אני יכולה אפילו לזכור את השיחה שבה היא התקבלה.

אני יכולה להסביר מה החלטתי, ואולי גם למה.

ובכל זאת, כשאני פוגשת שוב את אותה מציאות, משהו יכול להיות שונה.

ההחלטה כבר לא מרגישה באותו משקל.

מה שהיה מאוד ברור אז נעשה מרוחק יותר.

הסיבות עדיין קיימות, אבל הן פחות נוכחות.

ואני מוצאת את עצמי פועלת מתוך מה שנמצא מולי עכשיו, כאילו משהו מן הדרך שכבר עברתי לא הגיע איתי עד לכאן.

זאת חוויה שקשה להסביר.

כי אני לא באמת שכחתי.

ובוודאי שלא החלטתי במודע שהדבר כבר אינו חשוב.

לפעמים אני אפילו יכולה לפתוח מסמך שבו כתבתי לעצמי בדיוק מה החלטתי ולקרוא אותו.

ועדיין להרגיש:

כן. אני יודעת שזאת הייתי אני. אבל אני כבר לא ממש נמצאת במקום שממנו כתבתי את זה והעובדה שאני לא ממש נמצאת שם, מפריעה לי לייצר את הפעולה הרצויה.

ואני לא מדברת על תופעה טבעית של התפתחות והשתנות, בהחלט יכול להיות שקבענו לעצמנו מטרות בעבר שלא מתאים לנו להחזיק בהם עכשיו, אני מדברת על מטרות רצויות גם בהווה, שרגשית ותודעתית לא קיימות באופן מספיק חזק כדי לאפשר לנו לצבור פעולות שישיגו את המטרה.

אני חושבת שהחוויה הזאת ראויה להרבה יותר תשומת לב כשאנחנו מדברים על טראומה ותפקוד מקצועי.

כאשר מסתכלים על מה שהמחקר כבר יודע על זיכרון, תפקודים ניהוליים, מטרות ותחושת עצמי לאורך זמן, מתחילה להופיע שאלה חשובה:

מה קורה ליכולת שלנו לגרום לעשייה, ללמידה ולהחלטות להצטבר לאורך זמן לכיוון מקצועי?

 

תפקוד מקצועי הוא לא רק היכולת לעשות

כשאנחנו חושבים על תפקוד מקצועי, אנחנו בדרך כלל מסתכלים על ההווה.

האם האדם הגיע לעבודה.

האם ביצע את המשימה.

האם ענה למיילים.

האם עמד בלוחות זמנים.

האם הצליח לחשוב, לפתור בעיה ולקבל החלטה.

אלה מדדים חשובים.

אבל הם מספרים רק חלק מן הסיפור.

אפשר לעבוד.

אפשר אפילו לעבוד טוב מאוד.

אפשר להיות מקצועית, יצירתית, אינטליגנטית ואחראית.

אפשר לפתור בעיות, לתת שירות מצוין ולהחזיק יום עבודה מלא.

ובכל זאת, אחרי שנה או שנתיים, לגלות שמשהו כמעט לא התקדם.

המטרות השתנו שוב ושוב.

כיוונים שנבחרו לא נשמרו מספיק זמן כדי להבשיל.

תהליכי למידה התחילו ולא הפכו לשינוי יציב.

התקבלו החלטות טובות, אבל הן לא תמיד המשיכו לארגן את ההתנהגות חודשים אחר כך.

יש הרבה עשייה.

אבל פחות הצטברות.

ופה בעיניי נמצאת הבחנה חשובה:

תפקוד מקצועי הוא לא רק היכולת לעשות. הוא גם היכולת לגרום למה שאנחנו עושים להצטבר לאורך זמן לכיוון.

הצטברות של ניסיון.

הצטברות של למידה.

הצטברות של מומחיות.

הצטברות של גבולות.

הצטברות של שינוי.

הצטברות של מערכות יחסים מקצועיות.

הצטברות של החלטות שמייצרות בסופו של דבר קריירה, עסק, תפקיד או זהות מקצועית.

 

כדי להתפתח, אנחנו צריכים לקחת את עצמנו איתנו

כמעט שום תהליך מקצועי משמעותי אינו מתרחש בתוך רגע אחד.

כדי להתפתח, אני צריכה שהאישה שהייתי אתמול תוכל להעביר משהו לאישה שאני היום.

אני צריכה לזכור מה למדתי.

מה ניסיתי.

מה עבד.

מה לא עבד.

מה הבטחתי לעצמי.

למה קיבלתי החלטה מסוימת.

איזה מחיר שילמתי בפעם הקודמת.

ומה אני מנסה לבנות עבור עצמי בעוד חצי שנה או שנתיים.

אנחנו עושים את הדבר הזה כל הזמן בלי לחשוב עליו.

מנהלת שנכנסת לישיבה היום מגיעה אליה עם עשרות ישיבות קודמות.

עובד שמקבל החלטה על פרויקט חדש משתמש במה שקרה בפרויקטים קודמים.

אשת מקצוע שלמדה שהיא נשחקת אחרי יותר מדי פגישות צריכה להגיע עם הידע הזה אל הרגע שבו מבקשים ממנה עכשיו לקחת עוד משימה.

מי שרוצה להתקדם לתפקיד חדש צריכה להחזיק את הכיוון הזה גם במהלך שבוע עמוס שבו אין שום פעולה דחופה שמזכירה לה אותו.

היכולת הזאת היא חלק ממה שאני מציעה לקרוא לו כאן רצף תפקודי.

לא כמונח אבחוני.

לא כמערכת אחת במוח.

אלא כדרך לחשוב על היכולת של מה שכבר עברנו, למדנו והחלטנו להמשיך להשפיע על מה שאנחנו עושים עכשיו.

 

זיכרון הוא הרבה יותר מ"לזכור או לשכוח"

כשאנחנו מדברים ביומיום על זיכרון, אנחנו נוטים לחשוב עליו כמערכת אחת.

או שאני זוכרת, או ששכחתי.

אבל התפקוד המקצועי נשען על כמה סוגים שונים של זיכרון, וכל אחד מהם מחזיק חלק אחר של הרצף.

לזכור מה קרה

הזיכרון האפיזודי מאפשר לנו לזכור אירועים מסוימים.

לא רק לדעת שהייתה ישיבה, אלא לזכור משהו ממנה.

מה נאמר.

מה קרה.

איך הגבתי.

מה השתבש.

מה עבד.

בלי היכולת הזאת קשה ללמוד מניסיון.

אבל גם לזכור את האירוע עצמו עדיין אינו מספיק.

לזכור מה האירוע הזה אומר עבורי

הזיכרון האוטוביוגרפי אינו רק ארכיון.

אחת הפונקציות שמייחסים לו במחקר היא להכווין התנהגות.

אנחנו משתמשים במה שעברנו כדי להבין את ההווה, לפתור בעיות, לקבל החלטות ולבחור מטרות.

נניח שעובדת עברה תקופה שבה לקחה על עצמה שוב ושוב יותר מדי.

בסופו של דבר היא הגיעה לתשישות והבינה:

אני לא יכולה להמשיך לומר כן לכל דבר.

ביום שבו היא מקבלת את ההחלטה, היא לא מחזיקה רק משפט.

יש בתוכה את השבועות הקודמים.

את העייפות.

את המחיר.

את ההבנה.

אולי את הפחד להגיע שוב לאותו מקום.

ואת הרצון לעבוד אחרת.

חולפים שלושה שבועות.

מגיעה בקשה חדשה.

והשאלה אינה רק:

האם היא זוכרת שהחליטה להציב גבול?

יכול להיות שהיא זוכרת היטב.

השאלה היא:

כמה מן המשמעות שהולידה את ההחלטה עדיין זמינה לה עכשיו?

כי "החלטתי להציב גבול" הוא מידע.

אבל כל מה שהוביל להחלטה הוא מה שנתן לה את המשקל שלה ומאפשר את התבצעות שלה בפועל באופן טבעי.

 

הזיכרון והמטרות שלנו אינם באמת נפרדים

אחד המודלים החשובים בחקר הזיכרון האוטוביוגרפי מציע לחשוב על הזיכרון שלנו ועל המטרות הפעילות שלנו כמערכת שפועלת יחד.

המחקר קורא לזה Self-Memory System.

במילים פשוטות, המודל מציע שמה שחשוב לי עכשיו משפיע על אילו זיכרונות נעשים זמינים לי, ובאותו זמן מה שכבר עברתי ולמדתי משפיע על המטרות שאני מסוגלת להחזיק ועל האופן שבו אני מבינה את עצמי.

כלומר, המטרות שלנו אינן מרחפות באוויר.

הן נשענות על סיפור.

על ידע קודם.

על חוויות.

על מה שכבר למדנו על עצמנו.

ועל מה שאנחנו מאמינות שאפשרי או מסוכן עבורנו.

וזה מעלה שאלה חשובה במיוחד אחרי טראומה.

זיכרונות טראומטיים אינם תמיד משתלבים בתוך הסיפור האוטוביוגרפי באופן רציף ושקט.

חלקם יכולים להישאר טעונים מאוד, חושיים, פולשניים, או קשים לעיבוד ולהחזקה.

ובמקביל, אנחנו יודעות שהמערכת הקוגניטיבית אינה שולפת בכל רגע את כל מה שקשור לנושא מסוים.

היא גם מסננת.

מעכבת.

מרחיקה חומר שקשה מדי להחזיק.

וזה מעלה אפשרות שעדיין צריך לחקור:

מה אם לפעמים מטרה מקצועית נעשית קשה יותר להחזקה לא משום שהיא אינה חשובה, אלא משום שכל מה שמחובר אליה מפעיל גם משהו שקשה לשאת?

למשל, הצבת גבול מקצועי יכולה להיות קשורה לא רק למטרה "לעבוד פחות", אלא גם לזיכרונות של עימות, דחייה או מחיר ששולם בעבר על אמירת לא.

התקדמות לתפקיד ניהולי יכולה לכלול לא רק שאפתנות, אלא גם יותר נראות, אחריות וחשיפה.

בניית עסק יכולה לכלול לא רק חזון, אלא גם סיכון, חוסר ודאות והצורך להחזיק אפשרות של כישלון.

במצב כזה, ייתכן שלא רק הפעולה עצמה נעשית מורכבת יותר.

עצם השמירה של המטרה חיה לאורך זמן עלולה להיות יקרה יותר מבחינה קוגניטיבית ורגשית.

אני לא חושבת שאנחנו עדיין יודעות לומר שזהו המנגנון שמסביר את אובדן הרצף שאני מתארת כאן.

אבל המודלים הקיימים נותנים סיבה טובה מאוד לשאול את השאלה הזאת.

 

אפשר לזכור החלטה ועדיין לא לשאת אותה

זאת בעיניי אחת ההבחנות החשובות ביותר.

אנחנו יכולים לזכור עובדתית שקיבלנו החלטה.

אבל כדי שהחלטה מלפני חודש תשפיע על ההתנהגות שלנו היום, צריך שיקרה משהו נוסף.

היא צריכה להישאר מחוברת מספיק לסיבות שלה.

היא צריכה להיות זמינה בתוך ההקשר הנוכחי.

היא צריכה להתחרות בדרישות שנמצאות עכשיו מול העיניים.

והיא צריכה עדיין להשתייך במידה מספקת ל"אני" שפועלת היום.

אחרת אפשר לקבל מצב מוזר:

אני זוכרת מה החלטתי.

אני יודעת שזה היה חשוב לי.

אבל הדבר כבר לא מחזיק אותי באותה צורה.

 

יש גם זיכרון של כוונות

חלק מהתפקוד המקצועי תלוי במה שמכונה זיכרון פרוספקטיבי – היכולת לזכור לעשות משהו שהתכוונו לעשות בעתיד.

לזכור להעלות נושא בישיבה.

לשלוח מסמך.

לחזור לאדם.

לבצע פעולה בזמן שקבענו.

הדבר המעניין הוא שכשל כזה יכול להתרחש גם כשהכוונה עצמה לא נמחקה.

אדם יכול לא לבצע פעולה, ואז כשמזכירים לו לומר:

"נכון. ברור. אני זוכר לגמרי שהייתי אמור לעשות את זה."

המידע היה קיים.

אבל הוא לא נעשה זמין ברגע שבו היה צריך לפעול.

מחקרים ב־PTSD מצאו בחלק מן המדגמים קשיים בזיכרון פרוספקטיבי, אם כי המחקר עדיין אינו אחיד והתמונה מורכבת.

וההבחנה הזאת חשובה לעולם העבודה.

כי מבחוץ קל לראות רק:

היא אמרה שתעשה ולא עשתה.

הוא שוב שכח.

היא לא עומדת במה שהיא מחליטה.

אבל אולי לפעמים השאלה המקצועית המדויקת יותר היא:

האם הכוונה שנוצרה בזמן אחד הצליחה להגיע אל הרגע שבו הייתה צריכה להפעיל התנהגות?
ומה עושים עם זה?

 

מטרות ארוכות טווח דורשות משהו נוסף

אבל אפילו זיכרון פרוספקטיבי עדיין אינו כל הסיפור.

מטרה מקצועית היא לא פעולה אחת.

"אני רוצה להפוך למנהלת."

"אני רוצה לפתח מומחיות בתחום מסוים."

"אני רוצה לעבור מעבודה תגובתית לעבודה אסטרטגית."

"אני רוצה לבנות עסק שלא תלוי רק בשעות העבודה שלי."

אף אחת מהמטרות האלה אינה מתבצעת ביום אחד.

הן דורשות עשרות ומאות פעולות קטנות.

חלקן לא מרגשות.

חלקן לא דחופות.

חלקן לא נותנות שום תגמול מיידי.

ולכן המטרה צריכה להישאר מספיק חיה לאורך זמן כדי שכל הפעולות האלה ימשיכו להיערם זו על גבי זו.

היא צריכה לשרוד שבוע עמוס.

תקופה של עייפות.

משבר.

פרויקט חדש.

שינוי רגשי.

הצלחה של משהו אחר.

ואפילו את העובדה הפשוטה שההתלהבות הראשונית חלפה.

ופה אני רואה שוב ושוב בשטח קושי משמעותי.

 

"רציתי את זה מאוד. ואז איכשהו זה נעלם"

אנשים יכולים להגדיר מטרות אמיתיות.

לא מטרות שאמרו כי מישהו ביקש מהם.

מטרות שהם באמת רוצים.

להתחיל ללמוד.

להתקדם.

לשנות תפקיד.

לבנות מוצר.

לצאת לעצמאות.

לפתח התמחות.

לשנות את האופן שבו הם מנהלים.

להפסיק לעבוד בצורה שפוגעת בהם.

ברגע שבו המטרה נוצרת, יש בה הרבה כוח.

אבל אחרי חודשיים היא יכולה להפוך לעוד משהו ש"יודעים שצריך".

ואז החיים עצמם מתחילים לנצח.

הלקוח הקיים.

המייל הדחוף.

העובד שצריך תשובה.

הפרויקט שכבר מתנהל.

הכסף שצריך להיכנס.

המשימה שמאפשרת תחושת הישג עכשיו.

המטרה העתידית כמעט תמיד נמצאת בעמדת נחיתות מול ההווה.

כדי להמשיך להשקיע בה, אני צריכה להישאר מחוברת לא רק למשימה אלא גם לעתיד שהיא משרתת.

 

התפתחות מקצועית דורשת קשר עם מי שאני עוד לא

כדי להתפתח מקצועית אני עובדת כל הזמן גם בשביל גרסה עתידית שלי.

העובדת שאני היום עושה משהו עבור המנהלת שהיא אולי תהיה בעוד שנתיים.

אשת המקצוע שאני היום משקיעה בלימודים שיבנו את המומחיות שלה בעתיד.

עצמאית משקיעה בתשתית שעכשיו עולה כסף וזמן, אבל אמורה לשנות את העסק שלה בהמשך.

היכולת הזאת קשורה למה שהמחקר מכנה future self-continuity: תחושת הקשר בין העצמי הנוכחי לבין העצמי העתידי.

ככל שהעתיד מרגיש פחות מחובר אליי, קשה יותר לתת לו משקל מול מה שמבקש ממני משהו עכשיו.

וזה אולי אחד המקומות שבהם אפשר להבין את החוויה של:

אני עדיין יודעת שזה חשוב לי, אבל זה כבר לא מרגיש מספיק חזק כדי לארגן את מה שאני עושה.

העתיד לא נעלם.

הוא פשוט נהיה פחות נוכח.

 

וכשהעתיד פחות נוכח, ההווה מנצח

ההווה רועש.

יש בו אנשים.

צרכים.

כסף.

עומס.

הודעות.

חרדה.

הקלה.

דדליינים.

תחושת הצלחה או כישלון.

העתיד לעומת זאת כמעט תמיד שקט.

אין התראה בטלפון שאומרת:

"אם היום תוותרי שוב על השעה שהקדשת להתפתחות המקצועית, בעוד שלוש שנים עדיין תהיי במקום שלא רצית להישאר בו."

ולכן כדי לעבוד למען העתיד צריך להחזיק אותו בתודעה גם כשהוא אינו דורש דבר.

אולי עבור חלק מהאנשים שמתמודדים עם טראומה, זאת פעולה מורכבת יותר מכפי שאנחנו רגילים לחשוב.

 

תפקודים ניהוליים מחזיקים את המטרה בתוך הרעש

כאן נכנסים גם התפקודים הניהוליים.

אנחנו צריכים אותם כדי להחזיק מטרה, לעכב פעולה אחרת, לחזור אחרי הפרעה, לעבור בין הקשרים, לתכנן ולבחור מה יקבל עדיפות.

מחקר על PTSD מצא קשיים בתחומים שונים של תפקוד ניהולי, אם כי הממצאים אינם אחידים ולא כל אדם עם PTSD חווה אותם.

אבל מבחינת הרצף, השאלה אינה רק אם אדם מצליח לבצע מבחן מסוים של תכנון או זיכרון עבודה.

השאלה היא:

מה קורה כשהמערכת הזאת צריכה להחזיק את אותו כיוון מאות פעמים, במשך חודשים?

 

כי רצף לא נבחן ביום אחד

אולי זאת אחת הבעיות בדרך שבה אנחנו חושבים על תפקוד מקצועי.

אפשר למדוד את האדם היום ולגלות שהוא מתפקד יפה.

אבל רצף הוא תופעה אורכית.

הוא מתגלה בפער שבין היום שבו התקבלה ההחלטה לבין היום שבו צריך עדיין לחיות לפיה שלושה חודשים אחר כך.

הוא מתגלה כששואלים:

מה קרה למטרה שהייתה חשובה בינואר?

האם היא עדיין מארגנת את העבודה באפריל?

מה קרה למשוב שקיבלת?

האם הוא הפך לשינוי בדרך העבודה?

מה קרה לגבול שהחלטת להציב?

האם הוא עדיין קיים אחרי תקופת עומס?

מה קרה ללקח שכבר למדת?

האם הוא היה נגיש בפעם הבאה שבה פגשת מצב דומה?

אלה שאלות שהמבחן של היום לא בהכרח יראה.

 

ואולי כאן נמצא המחיר הגדול: קושי בהצטברות מקצועית

אחד הדברים שאני רואה בשטח ועוד דורשת מחקר אקדמי, הוא שהפגיעה לא תמיד נראית בכמה האדם עושה.

לפעמים היא נראית בכמה מן העשייה שלו מצליח להצטבר לכיוון.

אפשר לעבוד קשה במשך שנים.

ועדיין להרגיש שההתפתחות המקצועית איטית מאוד.

אפשר ללמוד המון ועדיין לא לבנות מומחיות ברורה.

אפשר להתחיל שוב ושוב מהלכים חדשים, אבל לא להישאר עם אחד מהם מספיק זמן כדי שיבשיל.

אפשר להבין פעם אחר פעם שאופן עבודה מסוים אינו מיטיב איתנו, ועדיין לחזור אליו.

אפשר לקבל החלטות נכונות בלי שהן יהפכו למבנים יציבים.

וכך נוצר מצב מאוד כואב:

יש הרבה תנועה, אבל מעט תחושת התקדמות.

האדם המתמודד אינו בהכרח "תקוע" במובן הרגיל.

הוא עושה.

הוא לומד.

הוא מנסה.

אבל פחות מן הדברים נערמים זה על גבי זה.

 

"איך אני שוב כאן?"

אולי אחת החוויות המזוהות ביותר עם קושי כזה היא התחושה:

איך אני שוב באותו מקום?

שוב אותו עומס.

שוב אותו גבול שנפרץ.

שוב אותו פרויקט שנזנח.

שוב אותה שאיפה מקצועית שנדחקה.

שוב ניסיון להתחיל שינוי.

וזה יכול להיות מייאש במיוחד מפני שבכל פעם באמת הייתה למידה.

באמת הייתה הבנה.

באמת הייתה כוונה.

אלא שלמידה והצטברות של למידה הן לא אותו הדבר.

כדי שלמידה תשנה מסלול מקצועי, היא צריכה להגיע איתנו אל הסיטואציה הבאה שבה היא נחוצה.

 

ואז קל מאוד לתת לזה הסברים מוסריים

"אין לו התמדה."

"היא לא באמת רוצה להתקדם."

"הוא מפוזר."

"היא מתחילה דברים ולא מסיימת."

"הוא פשוט לא מצליח להתחייב."

לפעמים ההסברים האלה נכונים.

אבל אולי לא תמיד.

אולי אצל חלק מהאנשים אנחנו רואים תוצאה של מערכת שמתקשה יותר לחבר בין נקודות הזמן.

היו מטרות.

היו החלטות.

הייתה למידה.

אבל הן לא תמיד הצליחו להמשיך להחזיק מספיק כוח כשההקשר השתנה.

וזאת הבחנה חשובה, כי היא משנה גם את מה שנציע.

 

אולי לא תמיד צריך עוד מערכת משימות

אם הבעיה היא לזכור מה לעשות, תזכורת יכולה לעזור.

אם הבעיה היא סדר, מערכת ניהול משימות יכולה לעזור.

אבל אם הקושי הוא שהמטרה עצמה איבדה חיות ומשמעות, רשימת משימות לא בהכרח תפתור אותו.

אולי צריך לשמור לא רק מה החלטנו, אלא גם:

למה החלטנו.

מה ראינו.

איזה מחיר שילמנו.

מה רצינו לשנות.

לאיזה עתיד ניסינו להגיע.

ואולי לפעמים צריך אדם אחר שמחזיק חלק מהרצף.

מנהל.

מנטור.

יועצת.

עמיתה.

מישהו שיכול לומר:

את זוכרת למה בחרת בזה?

מה היה שם?

האם משהו באמת השתנה, או שפשוט התרחקת מן המקום שממנו התקבלה ההחלטה?

זה יכול להיראות מבחוץ כמו מנגנון שנועד רק לעזור לנו לעמוד במה שהתחייבנו לעשות.

אבל אולי לפעמים קורה שם משהו אחר:

האדם האחר משמש גשר בין נקודות זמן.

לא כדי לבחור בשבילי.

אלא כדי לעזור למידע שכבר היה שלי לחזור ולהיות זמין לי.

 

ומה טראומה עושה לכל זה?

פה חשוב לי להישאר זהירה

לצערי עוד לא מצאתי בסיס אקדמיף שמאפשר לומר ש"אובדן רצף מקצועי" הוא סימפטום מוכר של PTSD או CPTSD.

המושג שאני מציעה כאן הוא עדיין מושג בהתפתחות.

אבל יש לי מספיק סיבות מהשטח לשאול את השאלה ברצינות.

וגם המחקר כבר מצא אצל חלק מהאנשים עם PTSD שינויים בזיכרון האוטוביוגרפי, בזיכרון הפרוספקטיבי, בקשב ובתפקודים ניהוליים.

אנחנו יודעים גם שהזיכרון האוטוביוגרפי קשור לאופן שבו אנחנו מחזיקים תחושה של עצמי לאורך זמן ומכוונים מטרות.

אנחנו יודעים שמטרות, זיכרון והעצמי העתידי קשורים זה לזה.

אבל המחקר נוטה לחקור את הרכיבים האלה בנפרד.

בתפקוד מקצועי הם חייבים לעבוד יחד.

 

ולכן אולי הגיע הזמן לחקור לא רק תפקוד, אלא הצטברות.

לא רק לשאול:

האם האדם מסוגל לבצע?

אלא:

האם הביצועים שלו מצליחים להצטבר לאורך זמן למשהו שהוא רוצה לבנות?

לא רק לבדוק האם הוא זוכר החלטה.

אלא האם ההחלטה ממשיכה לארגן את ההתנהגות.

לא רק האם הוא מסוגל להגדיר מטרה.

אלא מה קורה למטרה אחרי חודש, שלושה חודשים ושנה.

לא רק האם הוא מפיק לקחים.

אלא האם הלקחים נעשים זמינים בפעם הבאה שבה הוא זקוק להם.

לא רק האם הוא מתפקד בעבודה.

אלא האם לאורך זמן הוא מתקדם לכיוון המקצועי שהוא עצמו בחר.

אולי צריך למדוד מטרות לאורך חודשים, לא רק זיכרון לאורך דקות

וחשוב לא פחות: לחקור איך אנשים מפצים

אולי חלק מהאנשים מצליחים לשמור על התפתחות מקצועית לא מפני שהרצף מוחזק כולו בתוכם.

אלא מפני שהם בנו סביב עצמם סביבה שמחזיקה אותו.

יש להם שגרה.

פגישה קבועה.

מנהל שמכיר את המטרות.

אדם שמלווה אותם לאורך זמן.

מסמך שמחזיק לא רק משימות אלא גם הקשר.

טקס שבועי שבו חוזרים לכיוון.

מערכת שמאפשרת להם להיכנס שוב אל התהליך אחרי שנקטע.

אולי אלה אינם רק "כלי ניהול".

אולי עבור חלק מהאנשים הם תותבות של רצף.

מבנים חיצוניים שמאפשרים ללמידה, למטרות ולהחלטות להמשיך להצטבר גם כאשר קשה לשאת את כולן באופן פנימי לאורך זמן.

זאת בעיניי שאלה מחקרית חשובה לא פחות מן השאלה מה נפגע.

כי אם נבין מה מחזיק רצף, אולי נוכל לבנות התאמות מקצועיות הרבה יותר מדויקות.

 

אז מהו בעצם רצף תפקודי?

אני מציעה להשתמש במושג הזה בזהירות, כדרך לסמן תופעה שראוי לבדוק.

רצף תפקודי הוא היכולת של חוויה, למידה, משמעות, החלטה ומטרה שנוצרו בנקודת זמן אחת להישאר זמינים ובעלי כוח מארגן מספיק כדי להשפיע על הבחירות והפעולות שלנו בנקודות זמן אחרות.

וכאשר הרצף הזה מוחזק לאורך זמן, נוצרת הצטברות מקצועית.

לא רק עשיתי היום משהו טוב.

אלא הדבר שעשיתי היום יושב על מה שלמדתי אתמול ומקדם משהו שאני רוצה להיות מחר.

זאת התפתחות מקצועית.

 

אולי זאת הפגיעה שאנחנו רואים בשטח אבל עוד לא במחקרים

אדם יכול לחשוב היטב.

לעבוד.

ללמוד.

לקבל החלטות.

לזכור.

ולהיראות מתפקד לחלוטין.

אבל אם מה שנלמד אתמול לא תמיד מגיע אל היום, ואם העתיד שהוא רוצה לבנות לא תמיד מצליח להישאר נוכח בתוך ההווה, הפגיעה יכולה להתגלות במקום אחר לגמרי.

לא בכמה הוא עושה.

אלא בכמה מהעשייה שלו מצליח להצטבר.

בכמה קל לו לבנות מסלול.

לשמור כיוון.

לפתח מומחיות.

להישאר בתוך שינוי.

להגיע בעוד שלוש שנים למקום שהוא רצה להגיע אליו.

ולכן אולי אחת השאלות החשובות שהמחקר על טראומה ותפקוד מקצועי צריך להתחיל לשאול היא לא רק:

כמה אדם מסוגל לתפקד היום?

אלא:

מה מתוך מה שהוא עושה היום מצליח להישאר, להצטבר, ולבנות את האדם המקצועי שהוא רוצה להיות מחר?